לפני שאתחיל- אני לא באמת יודעת איך יומן המסע הזה הולך להיראות. יש סיכוי סביר שימאס לי אחרי יומיים, או שסתם לא יהיה לי וייפי כשאגיע למקומות נידחים ואז אפסיק לכתוב. אבל אני אשתדל לכתוב כל יום.
לגבי התמונות- האיכות של האייפון שלי לא משהו, וגם אני לא באמת יודעת לערוך תמונות, או לצלם טוב. מתנצלת מראש.
—-
הרכבת הטראנס סיבירית יוצאת ממוסקבה, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבלות פה שבוע לפני שאנה, סשה טים ואני נתחיל את המסע. אנה, הבתדודה המוסקבאית האדירה שלי (שברזומה שלה יש גם שנתיים בתל אביב ונכון להיום היא בכלל גרה בלונדון), נמצאת פה בעצמה בחופשת מולדת, אז היא אמרה לי שפשוט אתלווה אליה לכל הבילויים שהיא קבעה עם החברים שלה בעיר, ובין לבין היא תיקח אותי לאכול אוכל טעים. דיל מצויין בעיני.
בבוקר פגשנו את דימה, שהוא חבר טוב של אנה מהתיכון. הוא כל כך התרגש שאנה בעיר, שהוא הסכים לפגוש אותה לפני העבודה בבוקר, כי כל הערבים שלה כבר תפוסים. נפגשנו בקפה שוקולדניצה Шоколадница לארוחת בוקר, ואכלנו סירניקי – גביניות עם רוטב פירות יער ושמנת, וגם פשטידת גבינה וצימוקים של בוקר.
דימה היה חמוד ממש. הוא סיפר לנו ארוכות על מסיבת יום ההולדת ה-30 שלו, ועל המתנה שהחברים שלו קנו לו – כרטיס למרתון שחוצה את אגם בייקל כשהאגם קפוא (!). אנה ודימה דיברו די מהר, אז לא הבנתי חלק מהדברים, אבל באיזשהו שלב דימה הוציא את הטלפון שלו והראה לנו סרטון הזוי שלו. אחרי זה הוא הסביר שככה הוא תמיד דמיין את הבוקר של יום הולדת 30 שלו, אז הוא החליט להפוך את הפנטזיה שלו לסרטון הזמנה למסיבת יום ההולדת שלו- דימה 30. רק אחרי שהוא הבהיר לי שזה לא טוסט שרוף אלא סתם לחם שחור, הוא גם טרח להסביר שהוא בדרך כלל לא לובש "גופיית אלכוהוליסט". ככה רוסים קוראים לגופיית אבא מכה.
אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון מטרו פירוומאייסקיה (=האחד במאי), ואז ניגשה אלינו ההומלסית הכי מהממת שאי פעם ראיתי וביקשה אש. כמובן שביקשתי להצטלם איתה. היא בדיוק דיקלמה לי חמשיר על כמה שהשמיים יפים:
ביציאה מהמטרו עברנו ליד הגברת המקסימה הזאת-
וגם קנינו כוס ענקית של פטל (אורגני! כולל התולעים!) ב-9 שקלים-
אחרי שזללנו פטל כמו פיצוחים, הלכנו לקניות ביוניקלו (כי יש). אנה רצתה שנתפשר על ארוחת צהריים בקניון, אבל אני לא נתתי לבזיון הזה לקרות וביקשתי שנמצא בפורסקוור את המקום הכי טעים שיש בקרבת הקניון. למזלי המקום הזה היה מסעדה גרוזינית בשם חצ'אפורי Хачапури.
התיישבנו בגינה הנחמדה של המסעדה, כי היה יום ממש יפה בחוץ. התחלנו לאכול ופתאום הכל נהיה קודר והתחיל טיפטוף. זה היה ממש מוזר אז חשבתי שנתעלם ויעבור, מה גם שזה לא היה משמעותי כי ישבנו מתחת לעץ גדול, אבל אנה התחילה לאסוף את הצלחות בהיסטריה ואמרה שאנחנו חייבות לעוף פנימה. התחלתי לצחוק עליה שהיא קצת מגזימה וזה כולה טיפטוף, אבל מסתבר שהמוסקבאית ידעה על מה היא מדברת. תוך עשרים שניות נהיה מבול מטורף בחוץ. מסתבר שככה זה קיץ במוסקבה. הכי תאילנד.
בכל מקרה, היה טעים בטירוף.
זה מה שאכלנו:
זה מלא אוכל. וזה עלה לנו 145 שקלים.
אחרי כל האוכל הזה החלטנו ללכת לאורך נהר מוסקבה שהיה ממש יפה אבל כל הצילומים כשלו כי היה אביך וכי אני מצלמת עם אייפון. בדרך עברנו ביריד של אוכל מקומי, שנקרא "יריד הריבה המוסקבאית". היו שם מלא ריבות. וגם היה שם בחור אחד מלוכסן שמכר שיפודים וחייך אלינו כמו שאף אחד בעיר הזאת לא חייך במהלך כל היום. וזה כי הוא לא מוסקבאי אמיתי. אנה הסבירה שמוסקבאים תופסים אנשים מחייכים כקצת מפגרים, והמליצה לי להפסיק לפזר חיוכים לאנשים שאני לא מכירה.
התכנית שלנו ללכת לאורך כל הנהר נקטעה בגלל שהתחיל טפטוף (מלחיץ!) אז הזמנו אובר. קצת דאגתי מהחשבון שנקבל בסוף הנסיעה כי נסענו בערך שעה עם כל הפקקים. בסוף שילמנו 35 שקלים.
אני מחבבת את העיר הזאת.
טראנסיבירית 