כשהגעתי למוסקבה לפני שלושה ימים, אנה סיפרה לי את כל התכניות שלה לשבוע הקרוב. שני הדברים המרכזים תוכננו ליום שישי- החתונה של סשה ומקס ולאחר מכן יציאה למועדון ממש מטורף במרכז העיר עם גרישה שהצליח להכניס אותנו לרשימה האקסקלוסיבית. לשני האירועים התבקשנו להתלבש בצורה שונה לגמרי- בעוד שלמועדון היינו צריכות להתלבש יפה, לחתונה האורחים התבקשו להגיע מחופשים ל"גופניקי של השכונה"- כלומר פרחות וערסים רוסים משכונת הפשע שבה אנה גרה. זה כמובן הציב בפנינו אתגר, כי לא היו לנו בגדים מתאימים וגם לא ממש ידענו איך נראים בגדים כאלה. כדי לקבל קצת השראה, אנה הראתה לי את הקליפ של השיר VIP של להקת לנינגרד המצויינת (הם מגיעים לארץ בספטמבר).
קבענו עם מרינה ללכת לקנות בגדי פרחות. היא פגשה אותנו במרכזון של השכונה וגם הביאה לי ארבע צנצנות של פירות יער שונים שהיא אספה בשבילי ביער שליד הדאצ'ה שלה (בית הקיץ שהרוסים בורחים אליו כל סופ"ש בקיץ, כי אין מזגנים וממש חם בעיר). היא מהממת.
השוטטות בחנות הפרחות היתה קורעת. מדדתי את הנעליים האלה (12 ש"ח), וכשהתלוננתי שהן ממש לא נוחות אז המוכרת הסתכלה עלי במבט מזלזל וסיננה "העקב שלהן ממש נמוך…".
מרינה מדדה כמה שמלות- חלקן היו זנותיות וחלקן היו של סבתות, אבל כולן היו מכוערות בצורה יוצאת דופן.
בסוף בחרנו לה את השמלה המהממת הזאת, שיש לה גם הדפס נחש, גם גולגולות, גם נצנצים וגם סמלים של שאנל (!)
אנה קנתה טייץ בהדפס נמר עם חולצה אדומה מעוטרת אבנים ושרשראות כסופות מעלפות. אני קניתי אוברול בהדפס נחש, שרשרת מטריפה של שאנל, עגילי חישוק וכמובן גומיית קטיפה סקראנצ'י. שלושתנו נעלנו נעליים בלתי אפשריות.
דמיינתי שתהיה חתונה גדולה עם המון אורחים מחופשים ואולם עם דיג'יי, אבל הסתבר שממש לא הייתי בכיוון. אנה הסבירה לי שסשה ומקס היו נשואים פעם, והם התגרשו אחרי שנולדנו להם שני ילדים. עכשיו הם מתחתנים שוב והם רוצים לעלות לארץ בשנה הבאה. אז בגלל שזה נישואים שניים (סוג של), הם עושים חגיגה סמלית והזמינו רק אותנו (אני ואנה, מרינה והבן זוג שלה איליה), וכל האירוע הזה יתקיים במסעדה השכונתית שבה חוגגים את כל החתונות והלוויות. הצילו.
אז התלבשנו כמו זונות והגענו למסעדה שבה התקיים האירוע החגיגי. מהר מאוד הבנתי שאני משתלבת בצורה מדהימה עם הקהל המקומי, ושכולן לבושות כמוני.
החלטנו להתחיל את כל האירוע המצומצם שלנו בסשן צילומים שיתעד את הלוק מהמם של כולנו, ומהר מאוד הגיע המנהל של המסעדה והציע לצלם אותנו כי אנחנו כאלה יפות ואיזה כיף שבנות מקסימות כאלה באות לחגוג חגיגות של אהבה אצלו במסעדה. כמובן שאף פוזה שלנו לא נראתה לו מוזרה:
הערב היה ממש מצחיק. אכלנו אוכל רוסי בטירוף, לצלילי זמר רוסי ששר מוזיקת פופ רוסי גרועה להחריד. הם בהחלט בחרו את הלוקיישן המושלם לאירוע שלהם.
אבל הערב שלנו רק התחיל. מיד אחרי מסיבת החתונה נסענו הביתה להחליף את בגדי הזונות לבגדים יפים ולנסוע אל חבר של אנה- גרישה, שהבטיח לקחת אותנו לאחד המועדונים הנחשבים של העיר.
את הערב התחלנו אצל גרישה בבית, יחד עם חבר שלו סשה.
שניהם בחורים נחמדים מאוד, שמתעניינים במוזיקה רוסית מחתרתית ופסטיבלים על נגזרותיהם. הם הציעו לנו לשתות משהו, אז אנה אמרה בטבעיות שהיא תשמח לשתות תה. שום דבר באיך שדירת הרווקים של גרישה נראית לא הכין אותי לטקס התה של גרישה. בתוך שניות ספורות נפרס על השולחן מתקן ייעודי להכנת תה סיני, עם פסלוני תה סיניים, כלים עדינים ומינאטוריים ותה נדיר שהוא הביא מויאטנם. גרישה לא פסח על אף שלב והכין לנו תה ירוק מדהים.
אחרי ששתינו את התה הנהדר של גרישה, וסירבנו בנימוס לשלל חומרים אסורים שכמובן מצויים אצלו בדירה בנדיבות- נסענו על הקדילק שלו למרכז העיר. הגענו לרחוב מלא בצעירים בליינים שרובם תידלקו בחנייה שליד המועדונים. ניגשנו לכניסה למועדון המדובר והכרזנו על השם שלנו שנמצא ברשימה. המארחת היפה (שלבשה שמלה שחורה ארוכה עם ניו בלאנס מגניבות) הסתכלה על ארבענו ושתקה. אחרי חשיבה ארוכה היא אמרה שהבנים יכולים להכנס והבנות לא.
בהתחלה חשבתי שלא הבנתי נכון. אבל התגובה של הבנים הבהירה לי שזה בדיוק מה שקרה עכשיו. אנחנו לא יכולות להכנס. הם ניסו להסביר שאנחנו כולנו ברשימה וזה לא הגיוני, אבל זה לא עזר. בסוף גרישה ניסה שוב והסביר למארחת שמדובר באורחות מתל אביב ומלונדון, ועל זה היא ענתה לו "רואים".
ככה אנה ואני נראינו באותו הערב-
וככה הבנים נראו-
הגיוני בסף הכל.
במועדון אחר שהצלחנו להכנס אליו היה די משעמם (היו שם המון ילדים בסניקרס!) וכשניסינו להכנס למועדון השכן ששמענו עליו שהוא מוצלח יותר- שוב לא הכניסו אותנו. כלומר הבנים עברו ללא בעיה, וכשהגיע תורנו השומר אמר שאנחנו לא עוברות. למה? כי אנחנו לא על עקבים. ככה השומר אמר לנו בפירוש.
כלומר לבנים מותר להיכנס בנעלי ספורט, טישירט בלויה וג'ינס. ולבנות אסור להכנס בלי עקבים.
וזהו, אין עם מי לדבר.
כל החבר'ה ממש התבאסו. החלטנו ללכת הביתה, וגרישה היה מקסים והקפיץ אותנו לבית שלנו בקצה השני של העיר (שעה נסיעה). אותי זה לא ביאס, כי אני לא מתה על מועדונים, וגם אם הייתי יודעת לא הייתי מסכימה לבוא על עקבי סטילטו בלתי אפשריים למקום שאמורים לרקוד בו. זה בעיקר גרם לי לחשוב. ככה דברים נראים כשיש במדינה יותר נשים מגברים.
כשיצאנו מהאוטו והלכנו לכיוון הבית אנה אמרה לי בשקט- "עכשיו את מבינה למה אני לא מסוגלת לגור פה?".
ואני רק חשבתי כל הזמן הזה על תביעת הענק שסיפור כזה היה יכול לגרור בארץ.
טראנסיבירית 